קיץ 2015 אני כאן!

שלום קוראים וקוראות יקרים. כשהתחיל הקיץ הזה, לא ממש ידעתי אם אני אמשיך לכתוב בבלוג, וחשבתי שלא. אבל היום עיינתי בדברים נפלאים שחלקתי איתכם בעבר, והחלטתי שדווקא יהיה נחמד אם מדי פעם אני אעדכן.
מאז שהתראינו לאחרונה סיימתי כיתה ט'. שנה הבאה זה תיכון, ולא יאומן כמה חפרו לנו על זה. ברור שתיכון זה מלחיץ (בחירת מגמות, ערבוב של הכיתות, מעבר לרמה לימודים אחרת שכוללת בגרויות, עומס, מחוייבות אישית), אבל ברצינות, אתם לא חושבים שאם לא הייתם מקדישים כל דקה ביום בלספר לנו על זה אולי היינו קצת פחות לחוצים?

אז מה עשיתי בינתיים בקיץ שלי? הו, מה עשיתי.
עשיתי מנוי לחדר כושר, שזה דבר די נחמד. אמנם דפקתי את הראש שלי במתכת והבכתי את עצמי מאוד, אבל אני די נהנית.
הייתי באליפות ישראל בטאקוונדו. נכון אומרים בדרך כלל על משהו שהוא היה "חוויה מעניינת" כדי לעדן את זה שלא נהנית בכלל? אז לומר שזה היה מעניין יהיה שקר מוחלט. כלומר, 3 הדקות שבהן באמת היה לי קרב היו בסדר יחסית, אבל שאר שבע השעות היו ממש לא להיט. זה היה מתיש, ועד שעליתי לקרב שלי כבר הייתי בקהות חושים טוטאלית, והביסו אותי לגמרי. היה משפיל במיוחד שהייתי צריכה גם לעלות על הפודיום אחר כך, כי קיבלתי מדליית כסף (היינו היחידות בקטגוריה).
היו לי שני קונצרטים, ונהניתי ממש כי היה אחלה. יש אפילו וידאו! אם כבר שכחתם איך אני נראית (שזה מובן), אני הזאת עם החולצה השחורה והגיטרה, שרואים בעיקר מהגב כי הצלמת היא אמא של אורי, המתופפת.
בהמשך לכך, היום היה לי אודישן למגמת המוזיקה של הצוללת. נסעתי לשם ביחד עם חברה נגנית שליוותה אותי בקטע שניגנתי, וגם די תמכה בי רגשית לפני. ניגנתי שני קטעים, ואחר כך היו כל מיני מבחני שמיעה וקצב. היה חלק שניסיתי לחזור על מה שהבוחן ניגן בפסנתר, ולא כל כך הצלחתי, למרות שניסיתי הרבה תווים, ויצא לי מהפה המשפט "אז זה במול או דיאז ואתה עושה לי טריקים!", משפט שממש לא התכוונתי להגיד מחוץ לראש שלי, אבל זה מה שלחץ עושה לאנשים. בסך הכל היה פחות מלחיץ ממה שציפיתי שיהיה, וגם היה קצר (עשרים דקות). הם אמרו לי שיחזרו אליי בתוך שבועיים, ושגיטרה היא כלי מאוד מבוקש אצלם, כך שאם אני לא מתקבלת, זה לא כי אני לא טובה, כי אני כן טובה (ככה הבוחן אמר בעצמו).

זה בערך מה שעבר עליי מתחילת הקיץ, ואני מחכה לעוד דברים מרגשים שיקרו!

Boring-by-Banksy

דברים לעשות כשמשעמם

אז שלשום ישבתי בבית שלי, ומשעמם לי נורא. חיפשתי באינטרנט כל מיני רעיונות לדברים לעשות, ובעזרתן ובעזרת הדמיון המופלא שלי, חיברתי רשימה משלי.
הרשימה מחולקת לכמה קטגוריות, כדי שתוכלו להחליט מה כדאי לכם לעשות.

במקום ראשון… קטגוריה מספר 1! שהיא: דברים ברורים מאליהם, שאתם לא צריכים אותי שאגיד לכם שאפשר לעשות אותם.
1. לקרוא ספר.
2. לקרוא את הבלוג שלי.
3. להכין שיעורים.
4. לסדר את החדר.
5. לבשל.

במקום השני והמכובד- דברים שכדאי לשקול לפני שעושים.
1. לצאת מהבית ולעקוב אחרי האדם הראשון שרואים.
2. לחטט בפייסבוק של מישהו.
3. להתקשר ולעשות כל מיני מתיחות בטלפון.

במקום השלישי… הרשימה הכי טובה! דברים שפשוט אפשר לעשות מיד.
1. לצרוח מהחלון את הדבר הראשון שעולה בראש. (זה מפחיד בפעם הראשונה, בפעמיים שאחר כך פחות).
2. לכתוב שיר ולשלוח לחבר במייל.
3. להמציא לעצמכם שיר פתיחה. המילים של השיר שלי הן "הנה היא באה נעמי המגניבה, פם פם דם פם פם פם."
4. להמציא ממלכה ולהכתיר את עצמכם בתור השליטים עליה. המצאתי את בלונדור, וערכתי טקס מאוד מכובד שבמסגרתו נהייתי המלכה שלה, עם כתר והכל. אח שלי לקח לי אותו😦
5. לטפס על עץ.
6. למרוח סבון על השפתיים ולעשות בועות. (כדאי לשכנע עוד מישהו כדי להרגיש מפגרים ביחד).
7. לשחזר ציורים מפורסמים. (יפורסם בהמשך).

מיצ מיצ לימונדה

שלומות, קוראים וקוראות. בגלל שלא כתבתי כאן הרבה זמן, אתם בוודאי תוהים האם החיים שלי משעממים מדי לפוסטים או שהם מעניינים מכדי שאעצור ואעדכן אנשים בפרטים.

שלשום הלכתי להפקה של מגמת תיאטרון בבית הספר שלי. זו פעם ראשונה שאני הולכת להפקה, והיה מאוד מגניב.
להצגה קוראים "מיצ מיצ לימונדה", שכתב ג'ושוע קוונקל, והיא על אמורי, ילד מתבגר הומו שחי בחוות תרנגולות עם סבתו הדתייה. הוא מתאהב בשכן שלו, אליוט, שגם סוג של מתאהב בו. החברה הכי טובה שלו היא תרנגולת.

ממש אהבתי את ההצגה, כי היא הייתה ממש יפה ואפילו די מרגשת. השחקנים היו ממש טובים וראו שזה היה חשוב להם והם השקיעו והתאמנו הרבה. אהבתי את זה שבקטעים שהיה צריך השחקנים של אמורי ואליוט באמת התנשקו, וזה בטח לא היה קל כי המשפחה והחברים שלהם באו לראות אותם וזה עשוי להיות מפדח, אבל הם עשו את זה בכל זאת.

בקיצור, סופר מגניב.

נ.ב. אנשים שמבקרים בבלוג שלי הרבה (אהמ אהמ יובל) בטח שמו לב שלמטה יש ווידג'ט של האתר Goodreads. בהתחלה שמתי אותו סתם, כדי להוסיף קצת צבע לאתר, אבל לא מזמן התחלתי באמת להשתמש בו. זה אתר ממש ממש טוב שאפשר לעשות בו מלא דברים, למשל:
להוסיף ולדרג ספרים שקראתם
לקרוא ולכתוב תגובות על ספרים
לקרוא או ליצור רשימות של ספרים לפי כל מיני נושאים
לענות על סקרים
לענות או ליצור חידוני טריוויה על ספרים
לתת כוכב אחד לספרים ששנאתם
לתת חמישה כוכבים לספרים שממש אהבתם
לעקוב אחרי סופרים שאתם אוהבים
לגלות ספרים שאתם רוצים לקרוא
להציב לעצמכם אתגרי קריאה לשנת 2015 (אני קבעתי אתגר של 15 ספרים, שעכשיו מרגיש לי קצת מעט כי קראתי כבר 6)
ועוד ועוד ועוד!

Fangirl

שלום, מעריצים ומעריצות!
אני מצטערת על זה שלא כתבתי כאן הרבה זמן, זה באמת לא בסדר מצידי. אני לא אוהבת לומר ש"הייתי עסוקה" או ש"לא היה לי זמן", אז אני פשוט אתנצל.

היום נדבר על… Fangirl.
Fangirl הוא ספר שכתבה ריינבואו רואל, והוא ספר שמדבר… ובכן, על Fangirl.


הגיבורה של הסיפור היא קת' אייברי. קת' ורן הן אחיות תאומות, הן בנות 18 והן הולכות לקולג'. קת' היא האחות היותר חנונית, ורן היא היותר "מאגניבה", רן לא רוצה להיות של שותפה של קת' בחדר, והיא רוצה ללכת למסיבות, לשתות, לפגוש בנים וכו'. קת' מעדיפה להישאר בחדר שלה ולכתוב פאנפיקשן על סיימון סנואו, סדרה שהיא מאוד אוהבת ושבכוונה נורא דומה להארי פוטר. קת' פוגשת את לוי, בחור שכל הזמן מחייך ושחייב, אבל פשוט חייב, להיות נחמד אל כולם כל הזמן, וזה משגע את קת'
אני נורא נהניתי מהספר, גם כי הוא מדבר בצורה כנה על להיות פאנגירל, בלי לתת לנו שום הנחות, וגם כי הוא פשוט ספר שכיף לקרוא. למרות שהוא באנגלית לקח לי פחות משבוע לקרוא אותו.
די התחברתי לדמות הראשית, אני אולי לא כותבת פאנפיק, אבל הבנתי לגמרי את ההרגשה שלה, של זה שאנשים פשוט לא מבינים אותה, גם בקשר לסדרה שהיא מעריצה וגם בכללי. ונורא אהבתי אותה כי היא חמודה למרות שהיא יכולה להיות מיזנטרופית לגמרי, וגם קל לאהוב אותה למרות שברור שהיא לא מושלמת.
חוץ מזה, הספר גם מצחיק, ויש בו ציטוטים משעשעים למדי שלגמרי עשו לי את היום (ועבר עליי שבוע די אומלל).
אמנם הספר טיפה קיטשי וקלישאתי, אבל זה לא הופך אותו לספר לא טוב, והוא מצליח להיות מעניין ומקורי ולא בנאלי.

המלצה- על חתולים ואנשים

והיום בפינת ההמלצה השבועית שלנו- "על חתולים ואנשים" (או "רישומון"), הבלוג של אילנה זפרן.

הבלוג מספר על אמא 1 (שהיא המחברת), אמא 2 (בת הזוג שלה) ורפי וספגטי (החתולים שלהן). הוא התחיל להתפרסם ב-2006 בעכבר העיר (עניין מציק כשלעצמו). הבלוג עוסק בסוגיות פוליטיות, עכשוויות ועוד. הציורים בו מהממים ושי בו זוג חתולים שאי אפשר לא לאהוב, ספגטי הפמינסטית המתוקה ורפי ההומניסט שמעריץ את ברק אובמה.

אחת הסיבות שבחרתי להמליץ על הבלוג הזה היא שהוא הציג לסביות-תל-אביביות-שמאלניות-טבעוניות-עם-חתולים הרבה לפני שזה היה קול, והוא מתאר אותן בלי להיות היפסטרי ומעיק. בזמנים קשים אלה, היחידים בערך שאני מסכימה איתם מבחינה פוליטית הם רפי וספגטי.

בקיצור, זה בלוג מצוין שכדאי לקרוא, וכפי שהבטחתי, יש כאן קישור, כך שאתם לא צריכים לעשות כלום חוץ מללחוץ.

המלצה- קשקושי רחוב

חדשות טובות- פינה חדשה בבלוגי הצנוע!
חשבתי לעצמי, מה הכי חסר לקוראים שלי בחיים? והגעתי למסקנה שאם הם קוראים את הבלוג שלי, הם בטח אוהבים לקרוא דברים מעניינים באינטרנט, ומחשיבים אותי או את הטעם שלי, לכן החלטתי על פינה חדשה בבלוג שתעסוק בהמלצות.
ההמלצות, למזלם של הקוראים העצלים שביניכם, לא יעסקו בספרים שתצטרכו לקרוא, מתכונים שתצטרכו להכין או מקומות שתצטרכו לבקר בהם- לא ולא! ההמלצות יחכו לכם ולכן במרחק של קליק אחד בעכבר.
הפינה תפורסם על בסיס שבועי בימי מתי-שיתחשק-לי.

הבלוג שבחרתי לפרסם היום הוא "קשקושי רחוב", הבלוג של תמר בלומנפלד.

כותבת הבלוג מספרת על עצמה שהיא סטוקרית שמצוטטת לשיחות של אחרים ואחר כך מאיירת אותן. אני מתחברת לזה, כי גם אני מוצאת את עצמי לפעמים מקשיבה לשיחות של אנשים באוטובוס או בבית קפה. האיורים שלה מאוד חינניים בעיניי, והיא לוקחת כל שיחה שהיא מאיירת הרבה יותר רחוק מהשיחה עצמה. למשל, ברוב הקומיקסים שלה מופיע משהו שאחת הדמויות פירסמה בפייסבוק. (תקראו את השמות באנגלית). היא גם מוסיפה לאיורים פרטים קטנים שהופכים את הכל להרבה יותר מצחיק.

משהו שפחות אהבתי זה שאין אפשרות (או שיש ועוד לא גיליתי אותה) לגשת את רשימה של הפוסטים, וצריך לעבור אחורה אחד אחד, מה שדי מעצבן כשאני רוצה להגיע לקומיקס שכבר קראתי ולקרוא ממנו אחורה. אבל אני מניחה שזו אשמת הבלוגים של הארץ.

ראיתי בבלוג הזה הרבה תגובות נורא שליליות, על זה שהמאיירת "לא מצחיקה" או "רדודה" או "לא יודעת לצייר", וזה עיצבן אותי, כי זה גם לא נכון וגם אני לא מבינה מה מניע אנשים לכתוב דברים לא נחמדים בבלוג של מישהו לגבי האומנות שלו.

נתראה בהמלצה הבאה!

2015

כנהוג בבלוגים ואתרים, חשבתי שאני כנראה צריכה לעשות מין פוסט שנה חדשה שכזה. לא ידעתי ממש מה לעשות, יובל (אני צריכה שם משפחה?) הקוראת המסורה ביקשה שאעשה משהו מיוחד ולא רגיל, אבל לא היה לי ממש מושג מה. אני בעצמי לא כל כך מתלהבת מערב השנה החדשה, כי זה אשכרה קורה כל שנה. חוץ מזה, בואו נודה בזה, כולנו קמנו היום בבוקר בדיוק אותם בני אדם שהיינו אתמול. אולי אנחנו לא אותם בני אדם שהיינו לפני שנה, אבל זו תוצאה של הזמן שחלף, ולא של זה שאתמול היה 31.12. חוץ מזה ההחלטה של מתי השנה מתחילה ומתי היא מסתיימת די אקראית ולא משמעותית בעיניי. יש תאריכים הרבה יותר חשובים שמסמנים התחלה, כמו למשל 1.9.

ואחרי צינון ההתלהבות הקצר הזה, אני מגיעה לנושא שלנו, מנהגי השנה החדשה ברחבי העולם!

באיטליה נוהגים להשליך כלי חרס מהחלון, וככל שיותר מתנפצים- כך השנה תהיה יותר טובה, אם הם נחתו שלמים זה מביא מזל רע. זו מסורת שהייתי מאמצת בכיף. גם לובשים תחתונים אדומים כי זה מביא מזל טוב.

ברוסיה חוגגים את הנובי גוד, חג שהומצא כי בתקופה הקומוניסטית היה איסור על חגים דתיים, ואנשים בכל זאת רצו לחגוג. בנובי גוד נהוג לשים עץ אשוח (יולצ'קה), לאכול אוכל רוסי ולתת מתנות.

בפיליפינים שמים על שולחן החג הרבה פירות עגולים שמסלים שגשוג, ולובשים בגדים עם עיגולים, כי עיגולים מייצגים כסף כי מטבעות הם עגולים.

בספרד, ונצואלה, מקסיקו ועוד מדינות בדרום אמריקה אוכלים בחצות 12 ענבים ומבקשים 12 משאלות, אחת על כל חודש בשנה. גם שם לובשים תחתונים אדומים שמסמלים אהבה או תחתונים צהובים שמסמלים כסף.

בוויטנאם קונים קרפיון ומשחררים אותו קרוב לאיפה שגרים (במים, אני מקווה), בגלל שהם מאמינים שבסוף השנה האלים עולים לשמיים על קרפיון ומספרים איך התנהגת. הם לפעמים חוגגים בינואר ולפעמים בפברואר.

בסקנדינביה אוכלים דג מלוח, למזל טוב. בחלק מהאזורים בשבדיה ונורבגיה מכינים פודינג אורז ומחביאים בו שקד, ומי שאוכל את השקד זוכה למזל בשנה החדשה.

בווילס הילדים מתלבשים יפה, לוקחים ענפים, ובארבע בבוקר יוצאים לבצע מין טקס בכל חדר בכל בית.

בפינלנד זורקים גוש של בדיל מותך לדלי מים, ולפי צורתו מנחשים מה יקרה השנה (לב או טבעת למשל זה חתונה, חזיר זה הרבה אוכל טוב וכו').

בבלארוס רווקות משחקות כל מיני משחקים כדי לחזות מי תתחתן ראשונה, באחד מהמשחקים מניחים מול כל אחת מהן ערימת תירס ומשחררים תרנגול בחדר, והראשונה שהתרנגול יבוא לאכול ממנה תתחתן באותה שנה.

בדנמרק עומדים על כיסאות וקופצים בדיוק בחצות, כדי לגרש רוחות. גם אצלם זורקים כלים, אבל זורקים אותם על דלתות של בתים של חברים. אם התעוררתם ב-1 בינואר בדנמרק ומצאתם מלא צלחות שבורות למרגלות דלתכם, זה אומר שיש לכם הרבה חברים.

בסקוטלנד הראשון שנכנס בדלת בערב צריך להביא מתנה ליושבי הבית.

בצ'כיה לא אוכלים שום דבר שהיו לו כנפיים או רגליים או סנפירים, כי אם כן המזל שלך יכול לברוח. במקום זה אוכלים מרק אפונה.

באנגליה פותחים בחצות את הדלת האחורית כדי שהשנה הקודמת תוכל לצאת, ומבקשים מהגבר הראשון בעל השיער הכהה שעובר להיכנס לבית כשהוא מחזיק פחם, מלח ולחם כדי לסמל שלא יחסר לאף אחד אוכל או פרנסה.

בפנמה שורפים בובות בדמותם של אישים שנואים.

ביפן נותנים לילדים שעועית, דג מאודה וירקות טבולים בחומץ.

בבורמה משפריצים אחד על השני מים עד כלות הנשמה.

ברומניה מאמינים שאם בין 31 בדצמבר ל-1 בינואר חיות המשק שלך שקטות, השנה תהיה טובה. אם הם מרעישות- זה מביא מזל רע.

ביוון הילדים משאירים את הנעליים בפינה של החדר כדי שהקדוש באזיל ימלא אותן במתנות.

בבלגיה חוואים עוברים בחווה ומברכים כל חיה בשנה טובה.

בארה"ב, יורד אל הטיימס סקוור כדור קריסטלים ענק בזמן הספירה אחורה, ונוחת בדיוק בחצות.

יש מנהגים שנהוגים בכל העולם, כמו למשל זיקוקים, שתייה ונשיקה בדיוק בחצות.

לסיום, בארצנו הקטנה ישנו מנהג מוזר של הטפת מוסר לאנשים שחוגגים את החג, משום שהוא חג נוצרי. הוויכוחים לגבי החג הזה הם ברובם שטויות. אלה שכן חוגגים את הסילבסטר וטוענים שלא קוראים לו ככה בשום מקום אחר בעולם, טועים כי גם בגרמניה, איטליה, הונגריה, צ'כיה ופולין קוראים לחג על שם הקדוש סילבסטר. ומי שטוען שסילבסטר היה צורר ורצח יהודים טועה, בתקופת האפיפיור סילבסטר הראשון הכנסייה לא רדפה יהודים, וצו מילנו שהתפרסם בתקופתו כלל בתוכו גם הכרה בחופש הדת של היהודים. ולגבי האפיפיור סילבסטר השני לא ידוע על שום יחס שלו ליהודים.

שנה אזרחית טובה!

חג יפה כל כך

חנוכה שמח!

האמת שאין לי כל כך על מה לכתוב, פשוט חשבתי שזה לא כל כך יפה לייבש את הקוראים שלי כל כך הרבה זמן.

בימי החופש המקוצרים הללו (יימח שמך, משרד החינוך) אני בעיקר משוטטת באינטרנט וקוראת. קצת מעצבן אותי כל ההו-הא הזה מסביב לכריסמס, למרות שברור שחנוכה הרבה יותר שווה. נו באמת, מה זה עץ עם כמה קישוטים ליד חנוכייה וסופגניות? ושסנטה קלאוס יסלח לי, אבל (דמיינו את זה בקול של פרחה) אדום זה כבר מה לא באופנה.

הידעתם? סנטה קלאוס הוא בעצם יהודי, הוא שמן בגלל שהוא אכל יותר מדי סופגניות. (אל תקחו אותי ברצינות בבקשה).

עכשיו באמת, אנשים אומרים שסנטה קלאוס התקבע כאיש זקן ושמן בבגדים אדומים לבנים בגלל קמפיין מכירות של קוקה קולה, באותו האופן שבו קיבעו חברות שוקולדים את יום האהבה כיום שבו קונים בונבוניירות.

המפפפפ חג שמח.

למה דווקא?

שלום, ידידים וידידות בריאים באופן מעצבן.

כל הבלגן הזה התחיל ביום רביעי בשבוע שעבר, כשהלכתי לישון והשתעלתי לתוך הכרית שלי. מאוד נלחצתי, כי ביום חמישי היה לי סיור של"ח ולא רציתי לפספס אותו (פיספסתי סיור של"ח בשנה שעברה כי הייתי חולה ודי התבאסתי), וקיוויתי להרגיש טוב. ביום חמישי הייתי די בסדר, מלבד שיעול פה ושם. הסיור שלנו היה ליד ים המלח, והיה כיף. בסוף שלו הגענו לעין פשחה (למי שלא מכיר, מקום נחמד ליד ים המלח שיש בו מין בריכות כאלה של מים ירקרקים למראה אך נעימים), ואני עשיתי מעשה מאוד טפשי. חשבתי כנראה שיעשה לי טוב להיכנס למים ולהירטב כולי. האמת שלנשמה זה באמת עשה לי טוב, כי נהנתי וגם עמדתי על סלע וצעקתי שאני הו-יאו, מלך הסלע, ושהם לא יוכלו לשנות את העובדה, בנות (מי שלא הבין את הרפרנס, אנא לכו לצפות במולאן, בעברית כמובן, בהקדם האפשרי, כופרים). אבל לגוף ולשיעול שלי זה לא עשה ממש טוב, וחזרתי הביתה צרודה לחלוטין. נסעתי הביתה עם שני בנים מהכיתה שלי, שאבא של אחד מהם הסיע אותנו. אחד מהם התכווח עם האבא של השני על פוליטיקה, וכל שנייה רציתי להגיד לו שהוא טועה-טועה-טועה אבל לא יכולתי. ביום שישי הגעתי לשיעור מתמטיקה עם קול של שד מהגיהינום.
ביום ראשון נשארתי בבית, והייתי אמורה ללכת לרופא והוא ביטל. הייתי אמורה ללכת גם לפעולה אבל גם היא התבטלה. ביום שני בבוקר הלכתי לרופאה, והדבר הכי מועיל שקרה שם זה שמדדתי את הגובה שלי במד של הילדים ואני עדיין 1.54 מטר. בשאר הזמן גמעתי כוסות של מים חמים עם דבש, ג'ינג'ר ולימון.
בימי שלישי ורביעי הרגשתי קצת יותר טוב, אבל לא נתתי לחברות שלי לחבק אותי כי לא רציתי להדביק אותן. ביום רביעי הייתה אמורה להיות לי פגישה עם המורה שלי לאנגלית (כי יש מין קטע כזה שבסוף כל שליש אנחנו צריכים לפגוש שלושה מורים ואת המחנכ\ת שלנו לשיחות הערכה), ואני הגעתי בשעה הראשונה למרות שהייתה לי שעה חופשית, וחיכיתי וחיכיתי, והיא לא באה. אחרי שעברו ארבעים וחמש דקות והייתי חייבת לעוף לשיעור ערבית, התברר לי שהיא כתבה גם בקבוצה בווטסאפ של כיתת האנגלית וגם לאח שלי הגדול שהיא לא תגיע בזמן לפגוש אותי, אבל אני לא בקבוצה ההיא כי עוד לא הוסיפו אותי למרות שביקשתי, ואף אחד לא חשב שכדאי להודיע לי שהיא לא תוכל לפגוש אותי, וכך ביזבזתי 45 דקות מחיי. זה היה מאוד מעצבן. למרות שזה היה בסך הכל יום נחמד כי ירד גשם ותמיד נדמה לי שכשיורד גשם כולם קצת יותר ביחד והגשם מורח אותנו והופך אותנו לציור פואנטיליסטי אחד גדול.
ביום חמישי שוב נשארתי בבית, ביחד עם אבא שלי שחזר מהיידלברג והיה בבניין הסופר מגניב הזה שנראה כמו דאבל הליקס של ה-DNA, שכל פעם שהוא על מטוס הוא נהיה חולה. די סבלתי, ועסקתי בעיקר במקלחות ובאומללות.
ביום שישי באתי לעשות מבחן חוזר במתמטיקה (אל תשאלו), וכשחזרתי הביתה הלכתי לחגוג את חג ההודיה אצל חברים אמריקאים שלנו. היה נורא כיף והיה מלא אוכל טעים ממש. אני ממש מחכה לחנוכה כי זה החג האהוב עליי; אין מחוייבויות של ניקיון או בניית סוכה, אין אירוח של כל העולם ואשתו, אין מריבות משפחתיות כי בכל יום אפשר להיפגש עם מישהו אחר, ותכלס כל מה שצריך לעשות זה להדליק נרות ולאכול מזון עתיר שומן. מה עוד אפשר לבקש? חוץ מזה, אני גם זוכה לבחון את הזיכרון של אמא שלי ודוד שלי במילים של הגרסה המלאה של "מעוז צור".

בקיצור, אני מאחלת לכם המשך שבוע שמח ובריא!

אגב, מזל טוב למאיצ'יפו, קוראת אדוקה וחברה מקסימה!

אגדות

בשיעורי אנגלית בזמן האחרון עסקנו בא\גדות, קראנו אגדות פוליטיקלי קורקט של ג'יימס פין גארנר (ממש מומלץ), והיינו צריכים גם לבחור אגדה או סיפור עם ולכתוב על שלושה עיבודים או גרסאות שלו וגם לכתוב אגדה פוליטיקלי קורקט משלנו.

אני ממש נהניתי מזה. בחרתי את אלאדין, כי זה אחד מסרטי הדיסני האהובים עליי, וכתבתי על שלוש גרסאות שלו: המקורית (מאלף לילה ולילה), הסרט של דיסני וגרסא שאמא שלי סיפרה לי.
אני מניחה שכולם מכירים את הסרט של דיסני, אבל בסיפור המקורי זה קצת שונה. ג'אפר, מכשף רשע מאפריקה שהוא גם הדוד של אלאדין, רוצה מנורת שמן ישנה שנמצאת בתוך מערה מלאה באוצרות, ולפי השמועות יש בה ג'יני עוצמתי. הוא מרמה את אלאדין וגורם לו להיכנס למערה, עם טבעת קסומה שבעזרתה ישמרו על קשר. שם אלאדין לוקח מלא זהב ואוצרות ובסוף לא מצליח להביא לג'אפר את המנורה כי הכיסים שלו מלאים והוא לא יכול לזוז. ג'אפר מתעצבן וכולא את אלאדין בתוך המערה. אלאדין, מתוסכל ממצבו ולא מודע לג'יני שבמנורה, משפשף את ידיו בייאוש וכך מזמן בטעות את הג'יני של הטבעת. הג'יני משחרר אותו. בעזרת האוצרות הוא הופך לעשיר, והוא שומר את המנורה למרות שהוא לא מודע לכוחותיה. יום אחד אמא שלו מנסה לנקות את המנורה והג'יני החזק יותר יוצא מתוכה. אלאדין משתמש בג'יני כדי להפוך לעשיר וחשוב ולהתחתן עם הנסיכה. הג'יני לא מוגבל לשלוש משאלות, והוא בונה לאלאדין ולנסיכה (ששכחתי איך קוראים לה בגרסה המקורית, אבל זה לא יסמין) ארמון ענקי ומפואר. ג'אפר מאוד כועס והוא מצליח לרמות את הנסיכה כשהוא מציע לה מנורה חדשה במקום המנורה הישנה. הוא מזמן את הג'יני והעוצמתי ומעתיק את הארמון של אלאדין והנסיכה לאפריקה. לאלאדין עדיין יש את הג'יני של הטבעת, שלא מסוגל לתקן את מה שהג'יני של ג'אפר עשה אבל מעביר את אלאדין לאפריקה, שם הוא מנצח את ג'אפר בקרב. הג'יני מהמנורה מחזיר את הארמון למיקומו המקורי. אח של ג'אפר מנסה לנקום אך אלאדין מנצח גם אותו והוא והנסיכה חיים בעוזר ואושר.

הגרסה שאמא שלי סיפרה לי, מתוך ספר שנקרא "אלאדין ומנורת הקסמים" ודמה יותר לגרסה המקורית ולא לסרט, הייתה קצת שונה. לסיפור קראו "דנידין והקומקום החשמלי", ובמקום מערה מלאה בזהב ואוצרות הייתה מערה מלאה באשפה ושקיות זבל. דנידין שיפשף את הפירסינג בפופיק שלו במקום את הטבעת. המורה שלי לאנגלית אמרה לי שאנ חייבת לכתוב את זה אחרת אני אשכח.

כשכתבנו אגדות פוליטיקלי קורקט, אני בחרתי את היפהפיה הנרדמת וכתבתי את היפהפיה (על פי אמות המידה המערביות) הנרדמת. אולי אפרסם את זה בעתיד.

שיהיה לכם סוף שבוע מהאגדות!